אני חושבת שאחד הדברים החשובים שהבנתי או קבלתי עם תרגול מדיטציית מיינדפולנס (תשומת לב), הוא ההבנה כי הכל בסדר. מה שאני מרגישה זה בסדר. מה שאני רוצה זה בסדר. אני לא צריכה להרגיש אחרת, אני לא צריכה לרצות דברים אחרים. הכל מתקבל. אם אני מרגישה משהו, זה בסדר, ולו רק בגלל שזה הרגש שמופיע כרגע. אני לא צריכה להיות שמחה אם אני לא, אני לא צריכה לחשוש אם אני לא, ואני לא צריכה לא לחשוש אם אני כרגע חוששת. מותר לי להיות "רגישה מדי". מותר לי להרגיש. זה בסדר.
הרבה פעמים אנחנו מקבלים מסרים מהסביבה כי אנחנו צריכים להרגיש משהו מסויים ("את לא מפחדת?", "לא"), או צריכים לרצות דברים מסויימים ("תעשו תואר"). נוצר מצב שבו אנחנו כבר לא ממש יודעים מה אנחנו באמת מרגישים, או לא מרגישים נוח להרגיש ולשתף במה שאנחנו באמת מרגישים. נראה גם כי אנחנו צריכים לרצות את מה שהסביבה מלמדת אותנו לרצות. הסביבה יכולה להיות הטלויזיה, המשפחה, מקום העבודה, קולגות וכו'.
כשאנחנו לומדים ומתרגלים (זה דורש תחזוקה) את האפשרות להיות בתשומת לב למה שקורה עכשיו, אנחנו לומדים לזהות את עצמנו מחדש. אנחנו לומדים להפריד בין מה שאנחנו מרגישים למה שנראה לנו שאנחנו צריכים להרגיש ולתת לזה מקום ולגיטימציה. ובעצם, אנחנו יכולים גם להתחיל לנשום. כי פתאום יש מקום לנו, לרגשות, לרצונות. אנחנו יכולים לראות באופן בהיר את המתרחש. כשאנחנו רואים את עצמנו באופן ברור יותר, נוכל גם לראות את הסביבה בצורה בהירה יותר.
ויש גם "הכל בסדר" אחר. כשאני רואה את מה שמתרחש כרגע, אני יכולה לדעת שהכל בסדר. יכול להיות שיש קושי כלשהו, אבל גם הוא בסדר, ומתוך ראיה שלו וקבלה שלו, אמצא את הדרך להתמודד גם איתו. כשאני מאפשרת לעצמי להיות עם מה שמתרחש, במקום להדוף אותו, כבר נוצר מרחב בתוכי שיש בו שקט ויכולת תגובה במקום התארגנות למאבק. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להיות נוכחים עם כל מה שעולה, ולקבל את עצמנו ממש כך, אנחנו יכולים לאפשר גם לאחרים שסביבנו להיות כפי שהם ולהרגיש שהם בסדר, שהם נאהבים בדיוק כך, שיש להם מקום. כל כך חשוב. כך אנחנו יכולים לחיות ביחד שלא מתוך מאבק, אלא מתוך ראיה שלמה אחד של השניה כבני אדם מלאים