אומרים שאחר הדברים הקשים בתרגול הוא להתחיל.
ואני מסכימה מאוד.
ההגעה אל המזרן או הכרית לפעמים מצריכה מאמצים רבים.
זה יכול להיות פינוי הזמן או מציאת סביבה שמתאימה, אבל הרבה פעמים קשה לנו פשוט לעצור ממה שאנחנו עושים ולהקדיש זמן למשהו אחר. משהו פחות "יצרני" או שמביא לידי ביטוי איכות אחרת של תודעה ותשומת לב.
ל"קשה להתחיל" יש עוד מובן. אולי שמענו שיוגה ומדיטציה זה טוב, או שזה יכול להועיל, אבל עולים בנו קולות שונים - זה לא מתאים לי, אני לא יכולה לשבת בשקט יותר מדקה, אני לא גמיש, אני לא בכושר וכו'.
אולי אין לנו זמן מתאים, או מקום מתאים בסביבה.
אולי זו בדיוק תקופה עמוסה, אולי צריך לסיים עוד בחינה, או לסיים פרוייקט, או לתכנן אירוע. תמיד יש משהו שעוד צריך לעשות לפני.
החדשות הטובות הן, שכשכבר מגיעים למזרון או הכרית, ומפנים את עצמנו לכך, זה מזכיר לנו כל פעם מחדש מדוע אנחנו עושים את זה. אנחנו משקים עוד קצת את צמח הנוכחות ותשומת הלב, ומאפשרים לו לתפוס מקום גדול יותר בחיים שלנו.
אז מה יכול לעזור "להתחיל"?
* לצור שגרת תרגול, להפוך את התרגול לאחת מהפעולות שאנחנו עושים, כמו צחצוח שיניים, מקלחת, ארוחה.
* לצור זמנים קבועים, כגון ממש בבוקר, בחזרה מהעבודה וכו'.
* למצוא מקום קבוע ושקט בבית. זה יכול להיות גם פס צר פנוי בו אפשר לפרוש מזרון או להניח כרית, אך שיהיה ברור מהו המקום הזה.
אפשר גם להשאיר כרית במקום קבוע. כך תהיה לנו תזכורת קבועה מול העיניים.
* קביעת תרגול משותף עם אדם נוסף או בקבוצה.
* הסבר לסביבה הקרובה מדוע חשוב לנו לתרגל, כך שיתמכו בזמני התרגול שקבענו לעצמנו.
בדרך כלל, כשכבר מגיעים למזרון או הכרית ומתחילים, לא רוצים להפסיק 😊
שיהיה לכולם יום טוב,
וזמן תרגול פורה.
מעיין