במסורת מסופר כי הסוטרה על אהבה-ידידותית (metta sutta) נאמרה לנזירים שהלכו לתרגל ביער. כשהם היו ביער הם נתקלו בשדים ורוחות ופחדו לשהות שם ולתרגל. הם באו אל הבודהא וסיפרו לו על כך, והוא הציע להם את תרגול ה-metta. כלומר, התרגול הזה, במקרה המסוים הזה, הגיע בקונטקסט הזה, בכדי להתמודד עם פחד. (למעוניינים לקרוא בהרחבה: https://www.accesstoinsight.org/tipitaka/kn/snp/snp.1.08.piya.html?fbclid=IwAR01Ab0yv9615UoIZfY8vhztKfXnASsQy9eXS8yG5mcw1_DLhNlQRGY1AgQ ).
אנחנו יכולות לקרוא את ההצעה הזו ולשים לב מה קורה אצלנו בסיפור הזה שבין פחד לאהבה.
בעבר, כשהיו סיטואציות בהן הייתי צריכה לדבר מול קהל, הייתי נוהגת לתרגל metta עבור הקהל הזה. הייתי מסתכלת, עליהם, או יושבת עם עיניים עצומות, ובמקרים שזה לא אפשרי, עושה זאת מראש רגעים לפני המפגש בדמיון - ואומרת להם בלב משפטים מהתרגול כגון "מי ייתן ותהיו מאושרים", "מי ייתן ותהיו חופשיים ובטוחים". שוב ושוב ושוב. תוך כדי ולאחר התרגול יכולתי לראות איך אותן עיניים שנראו לי בהתחלה מפחידות (מסתכלים עליי, מה חושבים עליי וכו'. דרך אגב - ידעתם שיותר מפחד ממוות אנשים מפחדים לדבר מול קהל?), הפכו לעיניים ידידותיות. וכל הסיפור בכלל התרחש אצלי בפנים.
לפעמים התגובות שלנו מונעות מתוך פחדים כאלה ואחרים. אנחנו מרגישים צורך להגיב במהירות עקב פחד שעולה בנו. יש מקום לפחדים, אבל לא תמיד יש בהם צורך. או - לא תמיד התגובה האוטומטית היא המועילה כרגע. לפעמים אם נעצר ונתן לאיכות של אהבה לבוא, הבחירה תהיה שונה. זה בעצם שילוב של כנף החוכמה וכנף החמלה. כנף החוכמה מסייעת לנו לזהות את המקומות האלה ולעצור רגע. כנף החמלה מאפשרת לנו להגיע לתגובה מיטיבה (ולפעמים אין צורך בתגובה). כנף החמלה עוזרת לנו להזכר ולפעול מתוך מקום של חופש ואכפתיות כלפי עצמנו וכלפי אחרים.
הצעה לתרגול
אנחנו יכולים לקחת את התרגול הזה גם אלינו ביומיום - כשפחד עולה בהקשר מערכת היחסים עם הילדים שלנו או בדברים שנוגעים לילדים. למשל: אם היא מתנהגת כך עכשיו, מה זה אומר על מה שיהיה בעתיד? איך הוא ילמד? אם היא מדברת אליי ככה, זה אומר שהיא לא מעריכה אותי. הוא לא יאהב אותי אם אעשה-אגיד כך וכך…
ברגעים כאלו קודם כל נזהה וניתן שם - "פחד".
נרגיש איפה הוא בגוף, אלו מחשבות עולות איתו, אלו רגשות הובילו אליו הוא הוא מוביל אליהם.
נאפשר לאיכות של אהבה לבוא בדרך שמתאימה לנו (משפטים, העלאת האיכות). לעיתים היא תבוא ולעיתים אולי לא. גם זה תרגול :)
לפעמים נזכיר את זה לילד או הילדה ברגע של קושי ("אני אוהב/ת אותך") בדיוק כפי שנזכיר לעצמנו שיש מקום לאהבה עבורנו כשלנו קשה (היתה התייחסות לכך בפינה הקודמת).
נשים לב מה עולה בנו לאחר נוכחותה של איכות זו.
רצף הפעולות הזה אולי נשמע ארוך, אך עם הזמן, כמו התרגול, הוא יכול להיות חלק מאיתנו, ויתרחש מהר יותר.
הרהור - תרגול שלאחר מעשה ניתן לעשות זאת כמובן גם בדיעבד. היה מקרה וזיהינו מאוחר יותר שפעלנו מתוך פחד פעולה שאינה מיטיבה (כמובן שיכולה להיות גם פעולה מיטיבה. אני מתייחסת לתגובות שהייתם רוצים לשנות כך שיבטאו את רצונות לבכם). אפשר לשבת בשלב מאוחר יותר, לחוש את התחושות שעלו, את הרגשות, את המחשבות. להבין מה התרחש ללא שיפוטיות. לאחר מכן לאפשר את נוכחותה של אהבה, ולשים לב שוב לתחושות הגוף, הרגשות והמחשבות. אולי מכך תעלה תובנה ודרך לפעולה בפעם הבאה.
סבלנות אני מזכירה לכולנו שגם כשיש הבנה לפעמים יקח זמן רב עד שתגיע למימוש, כי לפעמים בזמן הווה, ההרגל תופס את המקום. מתוך ההרהור הזה שלאחר מעשה, שוב ושוב, תגיע גם ההפנמה ועשייה השונה. גם כאן יש מקום לאהבה כלפי עצמנו.
מה השתנה בך מאז שהפכת להורה?
בקישור - שאלה קטנה של ילדה ותשובה קצרה של אמה - מה השתנה בך מאז הפכת לאמא?
כמובן בהקשר של מה שנכתב כאן היום.
מוזמנים לשאול את השאלה הזו גם את עצמכם.
https://storycorps.org/stories/kaitlyn-sever-and-lynne-lande/?fbclid=IwAR0-prXFK0e7SSyQPMl9o9st1d8mJWy7ZtkS2sQE5ZJvgnajh1SRUfY7jkM
אני כותבת על מיינדפולנס להורים ומיינדפולנס לאמהות גם בעמוד הפייסבוק שלי.
מוזמנות ומוזמנים להתעדכן גם שם.
