השבוע, באחד מתרגולי היוגה, נצמדתי אל עקרון הרפיית התודעה. אפשר רגע לעצור ולחשוב – מה זו בדיוק הרפיית התודעה? איך מתרגלים דבר כזה?
בשבילי, בתרגול היוגה, מה שעולה כדבר שאני יכולה להרפות ממנו, זו המחשבה על התנוחה – "אני עושה את זה טוב", "אני עושה את זה לא טוב", "אוף, אין לי כח לתנוחה הזו, אני ממש לא אוהבת אותה", "אין סיכוי שאצליח", "פה ממש נעים לי, מעניין איך זה קורה" ועוד כל מיני דיבורים. לצידם יש גם את התכנונים להמשך היום, את התכנונים לשנה הקרובה, את הרצון לקום וללכת ועוד מחשבות שלא קשורות, כך נראה, למה שקורה עכשיו.
אז לרגע אני שמה לב, נזכרת בעקרון אותו בחרתי לצידי להיום, ורואה היכן התודעה נמצאת, ומהי האיכות שלה, ובוחרת להרפות. נזכרת לרגע שאני בסך הכל מבצעת תנוחה, ואולי אפשר פשוט לעשות את זה ללא מחשבה עליה. בנוסף, אני יכולה לראות האם אני מתכווצת סביב התנוחה. סביב הרצון להצליח, או לעשות "נכון", או פחד ליפול או שיכאב משהו או שאתאכזב כי לא הולך. ובהזכרות הזו, הרפיית התודעה, אני יכולה לשחרר גם את זה. לפעמים זה יחזיק מעמד לזמן מה, לפעמים לאחר כמה רגעים זה יעלם.
השבוע יכולתי לראות שוב מחדש, מה מתרחש כשנוצרת ההרפיה הזו. יכולתי להזכר – הי, אני פשוט מתרגלת יוגה. אני נהנית מזה, ואין צורך שזה יהיה מה שזה לא. פתאום, מאחוריי ענני המחשבות, יכל לצוץ הסיפוק. הסיפוק במה שיש. סיפוק נינוח. סיפוק שמח. ועם הסיפוק הגיעה השמחה. שמחת התרגול. שמחת הגוף. שמחה פשוטה כזו, שמגלה את פניה כשמנערים ממנה את ערמות הדאגות, הסידורים והרצון או המחשבה כי הדברים צריכים להיות אחרת.
וההזכרות הזו יכלה להמשיך אל תוך היום. הזכרות כי אפשר רגע להרפות את התודעה – להרפות את הכיווץ שלה סביב דברים (מה? למה? מתי? איך??). וכשההרפיה הזו מתרחשת, מופיעה לה שמש השמחה, הסיפוק וההודיה על מה שכבר קיים. אפשר לשמוח במה שיש, ללא מאמץ, פשוט שמש חמימה שכזו ביום חורפי שאפשר להתענג ולנוח בחומה.
לצד תרגול של הרפיית התודעה אנחנו מתרגלים הזכרות. מתרגלים תשומת לב. בעצם, מפתחים שריר שבכלל יכול להזכר לשים לב לתודעה ובאמצעות תשומת הלב גם לשים לב לאיכות שלה. הדברים האלה הולכים איתנו לכל מקום ומאפשרים לנו לחוות שמחה וסיפוק במקומות שונים. גם אם לפעמים השמחה נראית רחוקה.
* הרפיית התודעה היא אחד משבעת העקרונות בתרגול ויג'ננה יוגה: "כאשר אנו עומדים על המזרן, אנו מתנתקים מהאחריות להגיב אל העולם. העיניים מביטות פנימה, כדי לתפוס את המתרחש בפנים, את מצב הרוח.בין אם אנו שבעי רצון, מפוזרים או עצבנים; מאושרים, עצובים או כועסים; בין אם אנו פוחדים, עייפים או מלאי אנרגיה – העיניים מתמקדות באחורי הראש.אנו מתבוננים בעצמנו ובאימון שלנו מתוך שקט פנימי. עם כל שאיפה, העיניים שוקעות יותר באחורי הראש. עם כל שאיפה – הריכוז מתעצם.תודעה ריקה מתעצמת באימון."
מתוך האתר של אורית סן-גופטה, מפתחת המסורת הזו.